Sea of Tears 2018 bronze 63x26

This is the sculpture which took me the longest time to complete. It was a week of sorrow and I forced myself to leave the house and go to my studio, to touch the material. I sat and created a model of a woman crying into herself, wanting to be hugged. I continued to sculpt her at an event in Old Jaffa, where many people passed by and touched her, but there was one person who did not move from her, That was Danny. He told me about his love of the sea, of nature and of music. He was enthusiastic as a child, and was thrilled at his ability to sculpt. He formed wings for her, which disappeared while he was working on her. Danny sculpted together with me continuously, for a few hours. I did not forget him. There was something else about him, something genuine. I named her Sea of Tears. She stood waiting for about 5 months. I was looking for a way to create tears. I started by slowly dripping wax from a candle. On that same day there was breaking news, about a diver, who lost his life in a hit and run accident, from a boat which came out of the Old Jaffa Port. At the same time, the news was posted on Facebook, on the loss of a brother and a friend. I slowly realized who it was, it was Danny!! It is hard to describe how I felt at that moment, as if a whole sea passed through me, an enormous wave of tears. The sculpture which was named “Sea of Tears” before the incident. The same figure which Danny touched with his hands, the same child/man who told me about his love of the sea. I felt the sea crying with me , with every tear drop. The sculpture is dedicated to you from Danny Maizel RIP

ים של דמעות.

זה הפסל שלקח לי הכי הרבה זמן לסיים.זה היה שבוע של עצב והכרחתי את עצמי לצאת מהבית, להגיע לסטודיו ולגעת בחומר. ישבתי ויצרתי דגם של אשהבוכה אל תוך עצמה, עומדת על הר דמעות. רוצה חיבוק.המשכתי לפסל אותה, בארוע ביפו העתיקה. עברו עשרות אנשים ונגעו בה, אבל היה אחד שלא זז ממנה. דני. הוא סיפר לי על אהבתו לים, לטבע, למוסיקה. הוא היה נלהב כמו ילד, התפעם מיכולתו לפסל.. בנה לה כנפיים שנעלמו תוך כדי עבודה. דני פיסל איתי כמה שעות רצוף. לא שכחתי אותו. היה בו משהו אחר, אמיתי. קראתי להים של דמעות.

היא עמדה כ 5- חודשים ארוכים, חיפשתי דרך לייצר את הדמעות. וכשמצאתי איך לייצר דמעות עם טפטוף איטי בשעוות נר, עלתה ידיעה בחדשות שתפסה את עיני,על צוללן שאיבד את חייו בים, בתאונת פגע וברח, שלסירה שיצאה מיפו העתיקה. במקביל עלו ידיעות בפייסבוק על אובדן אח וחבר. לאט לאט הבנתי מי זה, זה היה דני. קשה לתאר מה הרגשתי באותו הרגע, כאילו ים שלם עבר בתוכי, גל ענק של דמעות. הפסל קיבל את השם ״ים של דמעות״ טרם המקרה. הדמות שדני נגע במו ידיו, אותו ילד איש שסיפר לי על אהבתו לים. הרגשתי את הים בוכה איתי בכל דמעת טיפה. הפסל מוקדש אליכם מדני מייזל ז״ל.