Cuckoo 2018 Bronze 61x78x41

I found the crow`s skull at the beach. It had been washed ashore by the sea, small and perfect. I wanted to save it forever. I scanned it with a 3D printer in order to enlarge it, creating an exact model Which sat waiting for it`s image. From time to time, I would place the skull on one of my creations but that just wasn`t it. I started a new sculpture of a shy clumsy character, with both legs closed, Lolita with a complex soul. While playing and sculpting with an audience, another tempting figure emerged from her, the closed legs wanted to open up, so we added another pair of legs, outer and wide apart. I wondered who should she be The shy or the coy? She had no head or expression. I placed the crow`s skull on her, and then I saw her, A hybrid androgenous creature, divided and complete I observed her a lot, in order to learn about her and myself, the complexity and the completion. In the end I left all four legs. The shy and the extrovert together. The skull as a timeless gilded jewel.

CUCKOO

את‭ ‬גולגולת‭ ‬העורב‭ ‬מצאתי‭ ‬בחוף‭ ‬הים‭, ‬היא‭ ‬נפלטה‭ ‬מהמים‭, ‬מושלמת‭ ‬וקטנה‭.‬ רציתי‭ ‬שהיא‭ ‬תישאר‭ ‬לנצח‭. ‬

סרקתי‭ ‬אותה‭ ‬במדפסת‭ ‬תלת‭ ‬מימד‭ ‬בכדי‭ ‬להגדיל‭ ‬אותה‭, ‬יצרתי‭ ‬דגם‭ ‬מדוייק‭, ‬שישב‭ ‬וחיכה‭ ‬לדמות‭ ‬שלו‭. ‬מפעם‭ ‬לפעם‭ ‬הנחתי‭ ‬את‭ ‬הגולגולת‭ ‬על‭ ‬יצירות‭, ‬אבל‭ ‬זה‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬זה‭.‬

התחלתי‭ ‬פסל‭ ‬חדש‭ ‬של‭ ‬דמות‭ ‬ביישנית‭ ‬סגורה‭ ‬וגמלונית‭. ‬עם‭ ‬שתי‭ ‬רגליים‭ ‬סגורות‭, ‬לוליטה‭ ‬עם‭ ‬נפש‭ ‬מורכבת‭. ‬תוך‭ ‬כדי‭ ‬משחק‭ ‬ופיסול‭ ‬עם‭ ‬קהל‭, ‬נולדה‭ ‬מתוכה‭ ‬עוד‭ ‬דמות‭ ‬פתיינית‭, ‬הרגליים‭ ‬הסגורות‭ ‬רצו‭ ‬להפתח‭.. ‬אז‭ ‬הוספנו‭ ‬לה‭ ‬עוד‭ ‬זוג‭ ‬רגליים‭, ‬חיצוניות‭ ‬ופסוקות‭ ‬רחב‭. ‬

תהיתי‭ ‬מי‭ ‬היא‭ ‬תהיה‭, ‬איזה‭ ‬רגליים‭ ‬להשאיר‭..‬ביישנית‭ ‬או‭ ‬פתיינית‭? ‬

היא‭ ‬היתה‭ ‬חסרת‭ ‬ראש‭ ‬והבעה‭, ‬הנחתי‭ ‬עליה‭ ‬את‭ ‬גולגולת‭ ‬העורב‭ ‬ואז‭ ‬ראיתי‭ ‬אותה‭. ‬

יצורת‭ ‬כילאיים‭ ‬אנדרוגנית‭, ‬מפוצלת‭ ‬ושלמה‭. ‬

התבוננתי‭ ‬רבות‭ ‬ללמוד‭ ‬אותה‭, ‬אותי‭, ‬את‭ ‬הפיצול‭ ‬בי‭, ‬המורכבות‭ ‬וההשלמה‭. ‬לבסוף‭ ‬השארתי‭ ‬את‭ ‬ארבעת‭ ‬הרגליים‭, ‬הבושה‭ ‬והמוחצנות‭ ‬יחדיו‭. ‬והגולגולת‭ ‬כתכשיט‭ ‬מוזהב‭ ‬ונצחי‭.‬

NoBody 2020 bronze 50x50

After a long period of not sculpting, I sat on the floor of my studio, my head between my hands Crying into a lump of clay, seeking to understand the void that filled me. Where do I go from here? What has happened to us? ……… The beginning of an era of confusion and chaos. The soil always answers me, from within. She demanded that I get up and sculpt. Simply sculpt me, to the deepest fractures of my thinking. NoBody was created from a great void, which defined what is necessary and what is not, and all that is irrelevant at this particular time, is not created in material

NoBody 2020

אחרי תקופה ארוכה בה לא פיסלתי, בעודי יושבת על רצפת הסטודיו, ראשי בין ידי ובוכה אל תוך גוש חימר, מבקשת להבין את הריק הזה שממלא אותי, לאן ממשיכים מכאן, מה קרה לנו.. תחילת עידן של בלבול וכאוס.

והאדמה תמיד עונה לי, מתוכי. היא דרשה ממני לקום ולפסל. פשוט לפסל אותי, עד עומק חריצי מאמץ החשיבה.

NoBody

נוצר מתוך ריק גדול, שהגדיר מה נחוץ ומה כבר לא. וכל מה שלא היה רלוונטי לרגע המסויים הזה, לא נברא בחומר.

REBIRTH 2017 Bronze 50x20x22

REBIRTH Symbolizes for me the moment I was reborn. Torn within, out of fear, out of habit, out of the norm, increasing the fire within me and roaring out. Splitting and sobering is an invasive and painful process, but it is the only way to be really free, to allow the inner me to burst out, to be one. In the chest cavity at the site of the tear, I left place for a candle for eternal burning, that which once burnt me, and today it`s the force that drives me. A reminder to live with the fire, every day anew. Before I sculpted, I sat in this position for a long time, when I reached the very edge of my pain, I continued to sit longer. My ribs burnt, my back burnt, and my head wanted to burst, with the blood flowing to it, more and more. That’s where I opened a crack, and from that site of the crack, I started to sculpt, while it was still burning in my body. The spine was handmade, rib by rib in the wax stage. The ribs are made of brass wire, and each rib is beaten and threaded through the vertebrae.

REBIRTH

מסמלת עבורי את הרגע בו נולדתי מחדש.

נקרעת מתוך עצמי, מתוך הפחדים, מתוך ההרגל, מתוך המקובל. מגבירה את האש ושואגת את הקול שלי החוצה.

התבקעות והתפכחות אלו תהליכים חודרניים וכואבים, אבל זו הדרך היחידה להיות באמת חופשיים, לתת ל״אני הפנימי״ לפרוץ החוצה. להיות אחד, הפנים והחוץ.

בחלל החזה, במקום הקרע, השארתי מקום לנר, לבעירה פנימית, זו שפעם שרפה אותי והיום היא הכח המניע שלי. תזכורת ללמוד לחיות עם האש בכל יום מחדש.

לפני שפיסלתי ישבתי הרבה זמן בתנוחת הזו, כשהגעתי לקצה הכאב המשכתי לשבת עוד.. הצלעות שרפו, הגב בער, הכל רצה להקרע.

והראש רצה להתבקע, הדם זרם אליו עוד ועוד. שם פתחתי סדק.

וממקום הקרע התחלתי לפסל, שזה עוד היה צרוב לי בגוף.

עמוד השדרה נבנה בעבודת יד, חולייה חולייה בשלב השעווה.

הצלעות עשויות מחוטי פליז, כל אחת רוקעה והושחלה דרך החוליות.

Sea of Tears 2018 bronze 63x26

This is the sculpture which took me the longest time to complete. It was a week of sorrow and I forced myself to leave the house and go to my studio, to touch the material. I sat and created a model of a woman crying into herself, wanting to be hugged. I continued to sculpt her at an event in Old Jaffa, where many people passed by and touched her, but there was one person who did not move from her, That was Danny. He told me about his love of the sea, of nature and of music. He was enthusiastic as a child, and was thrilled at his ability to sculpt. He formed wings for her, which disappeared while he was working on her. Danny sculpted together with me continuously, for a few hours. I did not forget him. There was something else about him, something genuine. I named her Sea of Tears. She stood waiting for about 5 months. I was looking for a way to create tears. I started by slowly dripping wax from a candle. On that same day there was breaking news, about a diver, who lost his life in a hit and run accident, from a boat which came out of the Old Jaffa Port. At the same time, the news was posted on Facebook, on the loss of a brother and a friend. I slowly realized who it was, it was Danny!! It is hard to describe how I felt at that moment, as if a whole sea passed through me, an enormous wave of tears. The sculpture which was named “Sea of Tears” before the incident. The same figure which Danny touched with his hands, the same child/man who told me about his love of the sea. I felt the sea crying with me , with every tear drop. The sculpture is dedicated to you from Danny Maizel RIP

ים של דמעות.

זה הפסל שלקח לי הכי הרבה זמן לסיים.זה היה שבוע של עצב והכרחתי את עצמי לצאת מהבית, להגיע לסטודיו ולגעת בחומר. ישבתי ויצרתי דגם של אשהבוכה אל תוך עצמה, עומדת על הר דמעות. רוצה חיבוק.המשכתי לפסל אותה, בארוע ביפו העתיקה. עברו עשרות אנשים ונגעו בה, אבל היה אחד שלא זז ממנה. דני. הוא סיפר לי על אהבתו לים, לטבע, למוסיקה. הוא היה נלהב כמו ילד, התפעם מיכולתו לפסל.. בנה לה כנפיים שנעלמו תוך כדי עבודה. דני פיסל איתי כמה שעות רצוף. לא שכחתי אותו. היה בו משהו אחר, אמיתי. קראתי להים של דמעות.

היא עמדה כ 5- חודשים ארוכים, חיפשתי דרך לייצר את הדמעות. וכשמצאתי איך לייצר דמעות עם טפטוף איטי בשעוות נר, עלתה ידיעה בחדשות שתפסה את עיני,על צוללן שאיבד את חייו בים, בתאונת פגע וברח, שלסירה שיצאה מיפו העתיקה. במקביל עלו ידיעות בפייסבוק על אובדן אח וחבר. לאט לאט הבנתי מי זה, זה היה דני. קשה לתאר מה הרגשתי באותו הרגע, כאילו ים שלם עבר בתוכי, גל ענק של דמעות. הפסל קיבל את השם ״ים של דמעות״ טרם המקרה. הדמות שדני נגע במו ידיו, אותו ילד איש שסיפר לי על אהבתו לים. הרגשתי את הים בוכה איתי בכל דמעת טיפה. הפסל מוקדש אליכם מדני מייזל ז״ל.

https://www.youtube.com/watch?v=Wj8AlpOrHNo&utm_source=google&utm_medium=cpc&utm_campaign=flybeyond

BREATH 2018 bronze 70x34x14

Most of my sculptures were created in a process, which incorporated an audience at the creative stage. I prepared her for an art event, where the audience were mostly Ultra-Orthodox Jews. The image was still in the raw material stage, the hands placed on the chest in a praying position and beneath the sculpture, it said DO TOUCH, as on all my sculptures It was fascinating to see an audience who observes the law of non- touch (Shomer Negiah) approaching and touching, between body and material, between naked and wet soil. Women whispered in my ear, that they felt aroused at the touch, and asked if it`s all right. Others observed from afar, but were unable to approach. The need to touch belongs to everyone, just not all hands are free to know. I continued the sculpture in my studio, the hands moved to the back in a tied position. There was something ceremonial and quiet about her. Exposed and silent as one. When I finished shaping the grooves for her lips, I felt she had no air, as if her mouth was trying to inhale air forcefully. I immediately made adeep opening on the side of her body like fish gills and I heard her take a long breath, as if coming out of a deep suffocating dive.

Breath

רוב הפסלים שלי נוצרו בתהליך, ששילבתי קהל בשלב היצירה.

אותה הכנתי אותה עבור ארוע אמנות שהקהל ברובו היה היה דתי-חרדי. הדמות היתה עדיין גולמית, הידיים היו מונחות על בית החזה בתנוחת תפילה. ותחת הפסל היה כתוב DO TOUCH, כמו על כל הפסלים שלי.

היה מרתק לראות קהל שומר נגיעה מתקרב ונוגע, בין גוף לחומר, בין ערום לאדמה רטובה. נשים לחשו לי באוזן שהן חשות עוררות עם המגע ושאלו אם זה בסדר.. אחרים הביטו מרחוק ולא יכלו לגשת. הצורך לגעת שייך לכולם.. רק לא כל הידיים חופשית לדעת. יש באדמת חרסית רטובה, חלקלקות וארוטיות כמו עור אדם. היא מעוררת את כולם.

המשכתי את הפסל אצלי בסטודיו, הידיים עברו לאחור לתנוחת קשירה. היה בה משהו טקסי ושקט. חשופה ומשותקת כאחד. כשסיימתי לעשות את חריצי השפתיים, הרגשתי שאין לה אוויר, הפה כמו מנסה לשאוף בכח..

מיד פתחתי לה בצד הגוף פתחים עמוקים, כמו זימים. ושמעתי אותה לוקחת נשימה ארוכה, כמו יצאה מצלילה עמוקה וחנוקה.

COCOON 2017 bronze 50x20x22

CHEN ZIV / חן זיו

I created cocoon as part of a global project, Fly Beyond Tel Aviv by Grey Goose. I was chosen as a presenter, for breaking the boundaries in the field of art. I had to create an imaginative sculpture for a documentary project and present it at the Tel Aviv Museum. I hit a creative block, while sculpting, where I was unable to find a solution for the flight and the wings, as I did not feel I was flying. I stood at the edge, just before the flight, still folded, afraid to soar. I tried to create wings in all kinds of shapes, constructing, but mostly destroying them. The image reminded me of the movie “Birdy”, about a man in a mental institution, sitting on the edge of his bed in this position, looking out of the window and dreaming he was as free as a bird. After hours of staring and frustration, it came to me…. The moment of realization, where I felt my wings. I burst into tears of liberation. I felt that it was really me. The story of the cocoon and the monk: A monk gave a boy a cocoon and asked him to watch the process without interfering. The butterfly started to emerge from a small hole and struggled for hours. The boy couldn`t take it, and cut the hole a little bit. The butterfly managed to get out, but soon died. The sad boy returned to the monk and asked him what had happened. The monk explained to him, that the butterfly`s struggle to get out of the little hole, is what builds his muscles and his wings and when the are strong enough, he breaks through and spreads them. These are growing pains. This was exactly the phase for me, my wings, not yet fully developed, still folded. At the right time when I`m strong, I will fly. This particular emotion, of fear before flight, I expressed with honesty, to myself and to the world. I am just a newly hatched little butterfly. Cocoon represented me with great respect.

______________

COCOON

את קוקון יצרתי במסגרת פרויקט

Fly Beyond Tel Aviv by Grey Goose העולמית.

בה נבחרתי כפרזנטורית פורצת דרך וגבולות בתחום האמנות. היה עלי להכין פסל עם מעוף עבור הפרוייקט הדוקומנטרי ולהציגו במוזאון תל אביב.

נכנסתי לבלוק אומנותי בזמן היצירה, לא הצלחתי לפצח את הכנפיים והמעוף,כיוון שלא חשתי שאני עפה..

עמדתי על הקצה רגע לפני התעופה, עוד מקופלת.. פוחדת לנסוק. ניסיתי לייצר כנפיים בכל מיני צורות בניתי

ובעיקר הרסתי. הדמות הזכירה לי את הסרט ״בירדי״ על איש במוסד סגור יושב על קצה המיטה בתנוחה זו, מביט בחלון וחולם שהוא ציפור חופשייה. שעות של בהייה ותסכול ואז זה הגיע... רגע הפיצוח. בו הרגשתי את הכנפיים שלי. פרצתי בבכי של שחרור, הרגשתי שזה ממש אני.

הסיפור על הגולם והנזיר -

נזיר נתן לילד גולם וביקש ממנו להביט בתהליך ולא להתערב. הפרפר החל לצאת מחור קטן ונאבק שעות, הילד לא עמד בזה וגזר קצת את החור, הפרפר הצליח לצאת, אבל תוך זמן קצר מת. חזר הילד עצוב לנזיר ושאל מה קרה, הנזיר הסביר לו, שהמאבק של הפרפר לצאת מהחור הקטן, זה מה שבונה לו את השרירים והכנפיים ורק שהן חזקות מספיק הוא פורץ ופורש אותן. אלו כאבי גדילה.

זה בדיוק היה השלב שלי, של הכנפיים שלי. עדיין לא התפתחו מספיק ,עדיין מקופלות.

ברגע הנכון שאתחזק אני אעוף. את הרגש המסויים הזה, הפחד לפני התעופה, ביטאתי בכנות מול עצמי ומול העולם. אני רק פרפר קטן שבקע. קוקון יצגה אותי בכבוד רב.

OCEAN 2016 bronze 60x51x63

My sea creature. Queen of the ocean, the currents, and wild animals of the deep. She was created at the first event, that I shared with a crowd, to sculpt with me. I dreamt of letting people touch the material I was so addicted to. Little by little they came, one by one. I placed their hands on the wet body of clay. The initial moment of contact, the permission to touch, the facial expression, the releasing breath of thanks, that`s not something you can get used to. And then more and more came until I had no more room. I moved to the back, watching a cloud of love, throb together around her. A great glow emerged, which brought me to tears. That`s when I figured out why I`m doing what I`m doing. Pictured here is the cat who was born in the studio, living inside the creature with his sister. Today he lives in my home, deep inside a warm coverlet.

OCEAN

יצורת הים שלי. מלכת האוקיינוס, הזרמים וחיות הפרא של המעמקים. היא נוצרה בארוע הראשון בו שיתפתי קהל לפסל איתי, חלמתי לתת לאנשים לגעת בחומר שאני כה מכורה לו, חימר וגוף. לאט לאט הם הגיעו, אחד אחת, הנחתי ידיים על גוף רטוב. הרגע הזה של המגע הראשוני, האישור שמותר לגעת.. הבעת הפנים, שחרור נשימה בהודייהת, זה לא משהו שאפשר להתרגל אליו.

ואז הגיעו עוד, עד שלא היה לי מקום, זזתי לאחור וצפיתי בענן אהבה פועם יחד סביבה יצא משם אור ולי ירדו דמעות, שם הבנתי למה אני עושה את מה שאני.

Bubble 2017 bronze - 37x52x38 Chen Ziv / חן זיו

I sculpted my love bubble, the one I am so addicted to. To synergy, to touch, to the power of togetherness. To the sense of security in a transparent bubble, with the fear that every touch may burst it. The fragile tension between hermetic connection to separation, relaxation and effort of a heartbeat, shared and separate. Sometimes the magnetism is so intense, that you want to escape, but it is stronger than us. It`s above and beyond, it`s somewhere in the stars. I took a photo of it and a photo of myself, the soft and the tense parts of the body, every rib and tendon telling a story. Every touch is restrained with energy, resting there in the great knowledge of togetherness. At the foundry, before the bronzing stage, all sculptures are cut into pieces, so that the liquid bronze can reach each and every piece. This sculpture they were unable to cut in any way, they couldn`t find a technical solution to do this. Therefore, they casted them connected in a very complicated procedure. This moved me to tears, that even in their melting in eternal bronze, they refused to separate.

BUBBLE

פיסלתי את בועת האהבה שלי. זו שאני כה מכורה לה. לסינרגיה, למגע, לעוצמה של היחד. לתחושת הבטחון בתוך בועה שקופה ולפחד שכל נגיעה תבקע אותה. מתח דק שבין חיבור הרמטי להתנתקות, הרפייה ומאמץ של פעימת לב משותפת ונפרדת. לפעמים המגנט כל כך חזק, שרוצים לברוח, אבל הוא חזק מאיתנו, זה מעל ומעבר, זה אי שם בכוכבים.

צילמתי אותו וצילמתי אותי, את חלקי הגוף הרכים והמתוחים, כל צלע וגיד מדברים סיפור, כל פיסת מגע עצורה באנרגיה. נחים שם בתוך הידיעה הגדולה של היחד.

בבית היציקה, לפני שלב הברונזה, חותכים את כל הפסלים לחלקים, בכדי שהברונזה הנוזלית תגיע לכל חלק וחלק. את הפסל הזה לא הצליחו לחתוך בשום צורה, לא מצאו פתרון טכני לכך. לכן יצקו אותם מחוברים בתהליך מאד מסובך. זה ריגש אותי עד דמעות, שגם בהתכה שלהם בברונזה נצחית, הם סרבו להפרד. כוחה של בועה אהבה.

EROSOLOGY 2017 Bronze 65x61x24

My erotic mythology That`s where all the wild creatures, the hybrid creatures and all that is created in dreams, and touches reality, are found. Instead of writing a book about them, they receive a life in the material. Both characters are me. The active and the passive, the ruler and the ruled. An internal dialogue between the characters within me. I`m a woman, I`m a man, I`m an animal. A creature both strong and submissive. The deep aroma of what takes place within the pelvis, the creases of pain from the effort, submission, strength and satisfaction, was an orgasmic experience, mentally and physically.

Erosology

- המיתולוגיה הארוטית שלי. שם נמצאים כל יצורי הפרא, יצורי הכילאיים, כל מה שנברא בחלומות ונוגע לרגעים במציאות.

במקום לכתוב על זה ספר, הן מקבלות חיים בחומר.

שתי הדמויות הן אני. האקטיבית הפסיבית. השולטת הנשלטת.

דו שיח פנימי בין הדמויות בתוכי. אני אשה, אני גבר. אני חיה.

יצורה חזקה ושברירית כאחד. הניתוח העמוק מה מתחולל בתוך האגן, קמטי המאמץ של כאב, כניעה, כח וסיפוק, היה תהליך אורגזמי מנטלי ופיסי.

fragile 2016 Bronze 70x26x34

Sometimes things become complete only when they are broken. Our weakness becomes our strength. Our scars become our beauty

FRAGILE At the time I was sculpting her, I hurt my shoulder in a sport`s injury. I was in a lot of pain and could not sculpt or touch her for about a month. She was complete when I left her, all wrapped up in plastic, to retain the moisture in the clay material. After a month, I returned to her, removed the plastic wrapping, and found it broken. The middle of the body had collapsed completely, cracked at the limbs, but still standing strong. I felt a deep solidarity with the physical situation I had experienced at the time, and on that very same day, I took her as she was, the bronze foundry.month, I returned to her, removed the plastic wrapping, and found it broken. The middle of the body had collapsed completely, cracked at the limbs, but still standing strong. I felt a deep solidarity with the physical situation I had experienced at the time, and on that very same day, I took her as she was, the bronze foundry. Sometimes things become complete only when they are broken. Our weakness becomes our strength. Our scars become our beauty.

FRAGILE

Sometimes things become complete only when they are broken.

Our weakness becomes our strength. Our scars become our beauty.

בתקופה שפיסלתי את Fragile, נפצעתי בכתף פציעת ספורט, עברתי כאבים עזים. לא יכלתי לפסל או לגעת בה כחודש. היא הייתה שלמה כשעזבתי אותה, עטופה בניילון שישמור על לחות החומר.לאחר חודש שבתי אליה, הורדתי את הניילון ומצאתי אותה שבורה, אמצע הגוף קרס כולו, סדוקה בגפיים. אבל עומדת וחזקה! הרגשתי הזדהות עמוקה עם המצב הפיסי שחוויתי באותה תקופה, באותו היום לקחתי אותה בדיוק כמו שהיא אל בית היציקה.

TWO 2016 Bronze - 60x51x63

I love to sculpt women, to touch and shape the body, diving into the curves. Exploring the power and the fracture, each tendon and movement tells a story, a map of emotions, complex and fascinating The sculpture is a stop-moment, static yet full of movement. A moment of intense longing. To sculpt a passion, is to make love to the material, and I make love to my creatures. In the picture, is the sculpture, as it came out of the bronze cast, with the connections between the parts and the air vents for the molten bronze. With each stage, the sculpture develops more depth in the story, moving between materials, from clay to wax, to bronze. From soil to water to fire and air.

TWO

שתיים - אני אוהבת לפסל נשים, לגעת ולבנות את הגוף, לצלול בקימורים, לחקור את הכח והשבר, כל גיד ותנועה מספרים סיפור, מפת רגשות מורכבת ומרתקת. הפסל הוא רגע עצור, סטטי ומלא בתנועה. רגע של כמיהה עזה. פיסול תשוקה זה לעשות אהבה עם החומר ואני עושה אהבה עם היצורות שלי.

Grace 2015 Bronze 78x23x39 Chen ziv /חן זיו

״. simple elegance or refinement of movement ״

- GRACE The most pleasant creature to stroke. Just try…… As a baby I would fall asleep in this position Today this position arouses me, resting in the longing for touch

GRACE

״simple elegance or refinement of movement.״

היצורה שהכי נעים ללטף אותה. תנסו..

כתינוקת ככה הייתי נרדמת. כיום התנוחה הזו אותי מעוררת.

Venoma 2014 Bronze 66x24x13

Self - envenomation is my coming out I sculpted for myself without anyone knowing. Then she came to me and asked for a voice and a life in the outside world, and that`s where my exposure began. Venom represents the completion process of my self-envenomation, interwoven tools of life and death: destruction and rebuilding. For years I was silent, hiding, brushing aside, concealing the dark sides, but there is no escaping them, they are the darkness that defines the light. I made love to my poison, learned to love it, talk to it, and give it a voice, knowing it`s a part of me. The scars and the burns are a part of my story, my shadow does not exist without my light. To sculpt emotions is to expel what is vibrating inside of us. Don`t allow it to grow inside. Prepare and shape the emotion, to love, to hate, to cry, to hurt, to feel; the more complex it is, the deeper the healing. The clay is a highly powerful material, embedding my feelings through it, is what saved me.

Erosology

ארס עצמי - היא היציאה שלי מהארון. פיסלתי לעצמי בלי שאף אחד ידע.. ואז היא הגיעה וביקשה קול וחיים בעולם החיצוני. ושם החלה החשיפה שלי. ארס מייצגת את תהליך ההשלמה עם הארס של עצמי. כלים שלובים של מוות וחיים. התפרקות ובנייה. שנים השתקתי, החבאתי, טיטאתי, הסתרתי את הצדדים האפלים.. אבל אין מהם מנוס. הם החושך המגדיר את האור. עשיתי אהבה עם הרעל שלי, למדתי לאהוב אותו. לדבר ולתת לו שפה. לדעת שהוא חלק ממני, הצלקות והצריבות הן חלק מהסיפור שלי. הצל שלי לא קיים בלי האור שלי. לפסל רגשות זה להקיא החוצה את מה שרוטט לנו בפנים. לא לתת לזה לגדול פנימה. לעבד וללוש את הרגש, לאהוב, לשנוא, לבכות, לכאוב, להרגיש! ככל שהוא מורכב יותר, הריפוי עמוק יותר. החימר הוא חומר רב עוצמה, הטבעת הרגשות שלי דרכו הצילה אותי. .

FOREST 2015 Bronze 40x53x34

My forest creature. The elf that lives within me In the shadows between darkness and light, between a roar, a growl and a release. Between the night burrows, to the very sun`s summit, tasting, trickling, exhaling live fire. Hunter of hidden emotions She is me, a hybrid creature, between man and beast. The forest lives inside me and exists everywhere The earth`s language is clearer to me than the language of man. For years I`ve been asking, “why am I here?” and Dad always answered, “One day you will meet people like yourself” It took 40 years…… There are other human flowers, bubble children, belonging and not quite belonging. Seeing and touching differently. How important they are. A reminder of what we were and what else exists within us. A dormant world, where wild creatures are awake.

FOREST

יצורת היער שלי.

השדונית שחיה בי,

בין הצללים, בין החושך לאור

בין שאגה נהימה ושחרור

בין מחילות הלילה לצמרות השמש

טועמת נוטפת נושפת אש חיה

ציידת רגשות סמוייה

היא, אני, יצור כלאיים שבין חיה לאדם.

היער חי בתוכי ובכל מקום קיים

שפת האדמה ברורה לי

יותר משפת האדם.

שנים שאלתי למה אני פה

ואבא תמיד ענה,

יום אחד תפגשי עוד אנשים כמוך...

זה לקח 40 שנה.

יש עוד פרחי אדם, ילדי בועה,

שייכים ולא שייכים.

רואים אחרת, נוגעים אחרת.

כמה הם חשובים.

תזכורת למה שהיינו ומה עוד קיים בתוכנו

עולם רדום ובו פראי אדם ערים

Home‭ ‬נוצרו‭ ‬בסוף‭ ‬שנת‭ ‬2024‭

. ‬שנה‭ ‬שלא‭ ‬נשכח‬

הסתכלתי עליהם היום. ביום האחרון של השנה הזו.. זה הפסל שנברא ממני, מכל מה שעבר לי בראש השנה, כל כך הרבה דמויות מיוסרות, שאוספות את הלב שנזל מהן, קשורות בשלשלאות ברזל, שנלחמות בעוז. את כולן התחלתי ולא המשכתי...

כי כל מה שרציתי זה תחושת בית. בטחון. חיבוק אינסופי שיאפשר לי להרפות. להפסיק להיות חזקה והשרדותית. רק להינמס לתחושת שקט, לטמון את ראשי לתוך חום גוף. לשכוח מהכל. להתערסל כתינוקת. להיות לרגע זקוקה. כי זה יותר מדי. יותר מדי.

בסוף אהבה היא המפלט שלי והאוויר שלי. על זה זכיתי לגדול. השנה הזו כאבה לי מבחוץ ומבפנים. הגוף נפצע, הלב בכה ועדיין כולנו חיים בתוך עננת כאב, מעל האדמה ומתחת לה.

תודה על אהבה שהגיעה בדיוק לפני שנה, לאפשר לי לנוח בתוכה, להזכיר לי יום יום שאהבה היא הפתרון היחידי להכל. היתה שנה קשה האהבה שרדה אותה. שרק נאהב, שנרפה, שנפסיק להילחם ולאגור, לספח להתווכח, להכאיב כדי לנצח.

שנהיה Home

________

Home was created at the end of 2024

. A year we will never forget

I looked at them today. On the last day of this year..

This is the sculpture that was created from me, from everything I went through on Rosh Hashanah, so many tormented figures, who collect the heart that leaked from them, who are tied with iron chains, who fight fiercely. I started them all and didn't continue...

Because all I wanted was a sense of home. Security. An endless hug that would allow me to let go. Stop being strong and a survivor. Just to melt into a sense of silence, to bury my head in body heat. To forget about everything. To be cradled like a baby. To be in need for a moment. Because it's too much. Too much.

In the end, love is my refuge and my air. That's what I was blessed to grow up for.

This year has hurt me from the outside and inside. The body was wounded, the heart cried and we still all live in a cloud of pain, above and below the ground.

Thank you for the love that came exactly a year ago. You allowed me to rest in it and reminded me every day that love is the only solution to everything. It was a difficult year, but love survived it.

Let's love, let's let go, let's stop fighting and hoarding, annexing and arguing, hurting to win.

Let's be Home❤️

קראתי לה

Longing

והיא היתה אחת הראשונות שיצרתי במאורה הראשונה. במעבדה שאהבתי זו היתה תקופה שחקרתי מאיפה אני יוצרת ועשיתי לעצמי תרגילים כאלה של חשיבה. והחלטות של OCD

שאני חייבת לעמוד בהם. הייתי נוסעת וקובעת חוקים. שעד נקודה מסויימת אני חייבת להגיע להבנה מסויימת. מאתגרת את מערכת ההפעלה שלי, מאמנת אותה לחשוב מהר ומדוייק ולא מוותרת, מזוכיזם.

בדרכי למאורה באותו בוקר החלטתי שעד שאני מגיעה אני יודעת בדיוק מה אני הולכת ליצור. קשה להסביר את הדחף והלחץ בהחלטה כזו. בכדי ליצור אני צריכה מוזה, משבר, פורקן, שקט… ואני נוסעת ברכב עכשיו בין רמזורים ומכוניות. מה מוזה עכשיו. אבל אני חייבת! זה חיים ומוות כזה. שריטה. ואז אני מתחילה ברצף דמויות שרצות לי בראש, אנושיות וחייתיות, איברי גוף, רגשות, תחושות. כמו לדפדף בספר טלפונים עב כרס של פעם ממש ממש מהר עם מלא אינפורמציה של שורות ומספרים שרצים עד שמשהו יתפס.

והגיעה תחושה, לא דמות, הגיעה מהות. אורגזמה.

מה היא, מי היא ומה היא גורמת. עברתי חלק חלק בגוף האשה, מה קורה לנו שם.

הרגע הזה הוא לא פוטוגני (פורנו הוא פייק) הוא מאד אישי, אנחנו מתמסרות לתחושה, מתכווצות ומתעקמות, כמו שד שעובר בנו ומחשמל את כל החלקים, רגע חייתי של התמסרות נקייה.

צללתי לעומק התחושה, להבין את המיתרים בתוך הגוף מה מושך מה. מכיפוף הכתפיים לכיווץ האגן, לגידים המתוחים בצידי הירכיים, לנשימה, לרגע עצמו, לנקודה. בכדי לפסל חייבים להרגיש. משם הכל מתחיל אצלי.

בעודי שתי דקות לפניי המאורה, עם שתי ידיים על ההגה, חוויתי פורקן מלא. אורגזמה. זה לא קרה לי מעולם לפני זה. כוח המחשבה הפעיל את הגוף בסינרגיה מפעימה.

החניתי, נכנסתי לסטודיו ותוך 10 דקות היא היתה. גולמית וחייתית אבל לגמרי היא. זה הרגע שהבנתי לעומק מה אני עושה.

אני מפסלת רגשות.

I called it Longing

and it was one of the first I created in the first den. In the lab I loved by Avi Pines

It was a time when I was exploring where I was creating from and I did such thinking exercises for myself. And OCD decisions

that I had to stick to. I would drive and set rules. That up to a certain point I had to reach a certain understanding. Challenging my operating system, training it to think quickly and accurately and not give up, masochism.

On my way to the den that morning I decided that by the time I got there I would know exactly what I was going to create. It’s hard to explain the drive and pressure in such a decision. In order to create I need a muse, a crisis, an outlet, silence… and I’m driving in a car now between traffic lights and cars. What a muse now. But I have to! It’s life and death like that. Scratching. Then I start a series of characters that run through my head, human and animal, body parts, emotions, sensations. Like leafing through a thick phone book of the past really, really fast with a lot of information of lines and numbers that run until something catches your eye.

And a feeling came, not an image, an essence came. Orgasm.

What is it, who is it and what does it cause. I went through part of the woman's body, what happens to us there.

This moment is not photogenic (porn is fake) it is very personal, we surrender to the feeling, shrinking and twisting, like a demon passing through us and electrifying all parts, a living moment of pure surrender.

I dived into the depth of the feeling, to understand the strings inside the body, what pulls what. From the flexion of the shoulders to the contraction of the pelvis, to the tense tendons on the sides of the thighs, to the breath, to the moment itself, to the point. In order to sculpt, you have to feel. That's where it all starts for me.

While I was two minutes before the den, with both hands on the steering wheel, I experienced a full release. Orgasm. This had never happened to me before. The power of thought activated the body in a pulsating synergy.

I parked, entered the studio and within 10 minutes she was there. Raw and animalistic but completely her. That's when I understood deeply what I was doing.

I sculpt emotions.